את הספר 'מעבר לפינה' כתבתי בהרבה אהבה לכל הילדים שיודעים לעזור ולהתנדב, ולהשקיע מעצמם באחרים. זו תופעה מרגשת, ואחרי שנחשפתי אליה – הרגשתי שהיא ראויה לספר בפני עצמו.
בחרתי בגיבורה ראשית בשם רעות – מלשון חברוּת, וכתבתי את הסיפור שלה בשמחה.
אבל באמצע הכתיבה, הפסקתי.
היו לי המון רעיונות וסיפורים בראש, ולא ידעתי במי מהם לבחור. המון מעשים טובים התרוצצו בתוכי וצעקו: "תכתבי אותי! תכתבי אותי!" ולא רציתי לאכזב אף אחד.
כך קרה שהנחתי את כתב היד בצד, והפסקתי את כתיבתו.

ערב התרמה בהיכל התרבות
עד שהוזמנתי להופעה של הזמר דיויד ברוזה.
איך הופעה של זמר יכולה לשנות את דעתי?
כאן אני צריכה להקדים כמה מילים:
משפחת ברוזה ומשפחתי מיודדים כבר שנים. ההורים שלנו היו חברים טובים, ולאחר מותם – אנחנו דור שני של ידידות.
בילדותנו, היינו נוהגים לבלות יחד את חופשות הקיץ שלנו באוהלים על שפת חורשת טל. בלילות, לאחר ארוחת הערב, שרונה ברוזה (האמא) הייתה מוציאה גיטרה ושרה בקול עדין ונפלא שירים שקטים אל תוך הלילה.
המבוגרים היו מצטרפים לשירה ואני – הקטנה מכולם - הייתי עושה את עצמי ישנה, כדי שלא יגידו לי להיכנס לאוהל של הילדים. לא רציתי להפסיד את הקסם...
כאוהבי מוזיקה, החליטו ילדי משפחת ברוזה – טליה ודיויד, לתרום למוסד 'רעות' חדר מוזיקה לזכר הוריהם שנפטרו. מוסד 'רעות' הוא מקום המטפל באהבה וברגישות באנשים מוגבלים.
נערך ערב התרמה גדול לטובת 'רעות', ודיויד ברוזה הופיע שם כאומן אורח.
לא ציפיתי שהערב הזה יהיה כל כך משמעותי עבורי.

עמותת רעות
לפני ההופעה, בתחילת הערב, הקרינו סרט מרגש על עמותת 'רעות'. הנקודה המרכזית בסרט הייתה איך חלק גדול מהפעילות שלהם בנוי על מתנדבים - אנשים שרוצים ושמחים לבוא לעזור, כל אחד במה שמתאים לו.
ואז הרגשתי רצון עז להיות חלק מזה. להיות חלק מעולם של אנשים שלא חושבים רק על עצמם.
באותו רגע החלטתי שאני ממשיכה את הספר שהגיבורה שלו היא 'רעות',
ודרכה אהיה שייכת גם אני לעולם של התנדבות.
כעבור זמן קצר הספר כבר היה בדפוס.