יש לי חברה שקוראים לה אודרי.
שם לא מוכר, נכון?
כי אודרי נולדה בבלגיה, ושם קיבלה את שמה. כנערה החליטה לעלות לארץ, ובעקבותיה עלתה מאוחר יותר כל המשפחה.

כשאביה של אודרי נפטר, באתי לנחם אותה. ושם, בשבעה, שמעתי את המשפחה מספרת את סיפור חייו של המנוח. הסיפור הפנטסטי על אדם שבעקבות טביעה איבד את הזיכרון בגיל 20 ונאלץ להתחיל הכל מחדש, ריגש אותי מהרגע הראשון. עוד כשאודרי ספרה את הסיפור, כבר רצו בראשי מילות הפתיחה של הפרק הראשון...

מה פתאום מילות פתיחה? מה פתאום ספר חדש? נזפתי בעצמי, אני בכלל באמצע כתיבת סיפור אחר! אבל המילים כבר עשו להן במוחי כבתוך שלהן, הסתדרו יפה בשורה, מנומסות ומחכות שאמשיך אִתן הלאה.

נכנעתי. התחלתי בתהליך התחקיר המקדים לכתיבה. ראיינתי את המשפחה, דיברתי עם חוקרי מוח ורופאים. יחד ניסינו להבין את סוג הפציעה של טובי, ומה עבר עליו. אחד הרופאים אמר לי כי קשה להגדיר את הפציעה, אין לו מספיק נתונים, אבל "לא נורא אם לא נמצא את ההגדרה הרפואית המדוייקת, כי בסופו של דבר, השיקום נקבע על פי האישיות של האדם. לא חומרת הפגיעה היא הקובעת – אלא כוח הרצון".