מעבר הגבול

תחנה מס' 9



בדרך חזרה – שוב תור ארוך במעבר הגבול.
אם בדרך הלוך היו לנו דפיקות לב ודאגנו אם הכל יעבור כשורה, הרי שעכשיו כבר יכולנו לצחוק על המצב וללגלג על השוטרים העסוקים כל כך: עומדים חמישה שוטרים ומשוחחים ביניהם, שוטרת נוספת פותרת תשבצים, ואחד, עומד ומחתים דרכונים. מסכן, עבודה קשה.
סבתא רצתה להנציח את האבסורד ושאלה את השוטר שהחתים את הדרכון שלנו אם היא יכולה להצטלם אתו. השוטר שמח להתפתחות המרגשת והבלתי צפויה בשגרת יומו, ואמר שיהיה לו לכבוד להצטלם אתנו לאחר שיגמור להחתים את כל הניירות. עודנו מדברים ניגש אליו מפקד התחנה ושאל אותו בקשיחות על מה הוא מדבר כל כך הרבה עם הזרים האלה ('הזרים האלה' – זה אנחנו). כשענה לו השוטר כי ביקשנו להצטלם איתו, הרעים המפקד בקולו:
"אתה יודע שזה אסור!"
והשוטר הזדרז לענות:
"ודאי, כבר אמרתי להם קודם שאסור, על זה בדיוק דיברנו...".
כך החמצנו תמונה משותפת, אבל הצלחנו בכל זאת, בלי שישים לב, לצלם אותו בזמן עבודתו הקשה.
טוב שאטילה היה נהג מיומן, כי הדרך חזרה לקחה כמעט שש שעות של נסיעה בגשם שוטף.
על מה בכו השמים? איננו יודעים.
אנחנו יודעים על מה בכינו בלבנו.