הדרך למונקץ'

תחנה מס' 2

קמנו ב - 4:30 לפנות בוקר:
קר, חשוך, ובעיקר – מוקדם...
היום נוסעים למונקץ', העיירה בה סבתא מירי גדלה. כזכור, מונקץ' נמצאת על יד הגבול ורחוקה מאד, לכן היינו צריכים להקדים כל כך לקום. יצאנו בחושך מוחלט במונית מיוחדת, ואחרי חמש (!) שעות נסיעה הגענו מנומנמים אל 'מַעֲבר הגבול'.



כנראה שלא רק אנחנו היינו מנומנמים, גם שומרי הגבול נראו כך.
חיל אחד מבין השישה שהיו במקום, בדק דרכונים בקצב איטי, כשהוא בודק בעיון כל דרכון, ורושם בדקדקנות את פרטי הרכב, הנוסעים בו, שם הנהג וכנראה שגם את השם של הסבתא שלו...
הנהג שלנו, אטילה, כבר מכיר את זה. הוא הראה לחיל כמה תעודות-חבר באגודות ספורט שונות (מזל שהוא ספורטאי מצטיין), והצליח להרשים את החיל ולשכנע אותו שכדאי לתת לנו לעבור...
למה עברנו בגבול?
כי מונקץ' נמצאת במקום ש'מחליף ידים', קרוב לגבול. אם אתם זוכרים, בסיפור שלנו יש לזה משמעות רבה. זו הסיבה שאסרו את כל מי שלא היו בידו ה'תעודות הנכונות'. זוכרים שבגלל זה סבא ברח מהחלון?
מן הספר.

מונקץ' היתה לפעמים תחת שלטון הונגרי, לפעמים תחת שלטון צ'כי, והיום היא תחת שלטון אוקראיני.



בתמונה רואים את השלט "מעבר גבול" שצילמנו כשעברנו שם. לפי צבעי השלט תוכלו לזהות אם מעבר הגבול שייך לשלטון הונגרי או אוקראיני.
מי שזה לא מזכיר לו כלום, הנה רמז:
פִּרוֹש, פֶהֵר, זוֹלְד,
מוּנְקַץ' מוֹג'וֹר פוֹלְד
מי שגם זה לא מזכיר לו כלום, מוזמן להציץ בספר בעמ' 28.

הדרך למונקץ' היתה קשה ומלאת בורות, הרגשנו במונית כמו בסירה בלב ים סוער לפחות. הדרכים היו מאד משובשות, והכפרים שעברנו לידם בדרך נראו עלובים ודלים במיוחד.
סוף סוף מונקץ'.