רח' אנדרשי

תחנה מס' 14

טיילנו ברחוב אנדרשי, אחד מרחובותיה הראשיים של בודפשט.
זהו רחוב גדול ורחב, עם שדרת עצים באמצעו, מקום נהדר לטייל בו.
אבל לנו היו כמה משימות דחופות יותר מטיול: תחנה ראשונה – אנדרשי 60.



זהו בנין המפקדה הנאצית.
הבית נראה ככל הבתים האחרים באותו הרחוב. איך אפשר לנחש כמה זוועות נעשו בו?
כשעצרנו להצטלם, עבר לידנו אדם מבוגר שירק על הרצפה ומלמל משהו בהונגרית לפני שהמשיך בדרכו. סבתא מירי תרגמה מיד את דבריו: "אנדרשי 60 הידוע לשימצה". יש יהודים הנוהגים לעשות כך בכל פעם שהם עוברים ליד המקום. כנראה שיש להם סיבה טובה.
נזכרנו באפו שנתפש והובא לבנין הזה לחקירה, ובאורח פלא יצא משם בלי פגע.



משם המשכנו לבית הנמצא לא רחוק משם - אנדרשי 76.
זהו ביתה של משפחת מקוני:
האדון אנדריש, הגברת ארז'יבט, וילדתם הקטנה עליזקה.
או במילים אחרות - משפחת אנמן: אוניו, אפו ומירי הקטנה, בתעודות מזוייפות.
כשאפו בחר את הדירה הזאת, מרה כעסה עליו ואמרה שהוא מסתכן לשווא
מן הספר.

עכשיו ראינו בעיניים כמה הבתים קרובים זה לזה. מפחיד ואמיץ כאחד.

בדירה זו, אוניו החליטה שהיא מאחדת את המשפחה, ומקבצת את כל בנותיה לגור יחד. כך נולד הרעיון להשכיר חדרים לסטודנטיות. כמובן למנומסות ונקיות בלבד! ורק עם המלצות! (תוכלו להיזכר בסיפור, בעמ' 168-171).
אנחנו במשפחה מאד אוהבים את הסיפור הזה, ועוד יותר אוהבים לצחוק על גב' קולצ'ר הערמומית. איך אוניו ניצחה אותה! איך היא השתמשה בחולשותיה של הקולצ'רית כדי להשיג את מה שרצתה. אנחנו קוראים לסיפור הזה: "דירה להשכיר" כשם סיפורה הנודע של לאה גולדברג.
הכנו לסבתא הפתעה ותלינו שלט בהונגרית על דלת הבניין לפני שנכנסנו אליו:
"דירה להשכיר".