המוזיאון היהודי

תחנה מס' 12

במקום בו עמד ביתה של משפחת הרצל, בסמוך לבית הכנסת הגדול, עומד היום המוזיאון היהודי.
לא התחשק לנו להיכנס.
אנחנו לא צריכים לראות במוזיאון על אדמה זרה מה זה פמוטי שבת או גביע קידוש.
אבל סבתא מירי התעקשה ועשינו כרצונה.



סבתא התלהבה מתשמישי הקדושה הרבים המוצגים שם: מקערת הפסח וגביע הקידוש שהם 'בדיוק כמו של סבא' והיתה נרגשת ונלהבת מהמחשבה ש'כל הגויים האלה שבאים לבקר במוזיאון, ואפילו משלמים דמי כניסה, סופגים אוירה של יהדות וקדושה'. נחת.

הכי התרגשנו למראה השמלה המופיעה בתמונה.
תוכלו לנחש מה מיוחד בה?



זו שמלה ה עשויה מטליתות ישנות. בדיוק כמו שסבתא מירי תיארה שראתה עם מימי כשחזרו למונקאץ' לאחר המלחמה.

לראות את זה בעיניים – זה יותר עצוב ממה שאפשר לדמיין.

בתמונה אחרת אפשר לראות אנשים קוראים מודעה התלויה ברחוב.
המודעות האלה היו דרך להודיע ליהודים על גזירות ואיסורים. כל מודעה – גזירה חדשה. קראנו על זה לראשונה, כשסבתא מירי במונקץ', עדיין ילדה באותה תקופה, מתעצבנת על האיסורים הרבים:
לא רציתי לקרוא את ההמשך.
לנשום מותר?
גם בבודפשט הבירה, מאוחר יותר, הם נתקלו במודעות ושלטים מהסוג הזה: "אין כניסה לכלבים ויהודים".
היה מעניין לראות במוזיאון מודעות כאלה.



המודעה שמופיעה בתמונה אוסרת על יהודים להשתמש בטלפונים ציבוריים.