בודפשט - הדנובה

תחנה מס' 10

בודפשט נראתה לנו מפוארת וחגיגית מאד לאחר הביקור במונקץ'.
סבתא מירי החליטה לשנות אוירה מהעצבות והכבדות של מונקץ', ולקחה אותנו לשייט מרגיע על נהר הדנובה.



שטנו באניית-תיירים גדולה ומרווחת, ובאוזניות מיוחדות אפשר היה לשמוע הסברים בהמון שפות. התלהבנו מהמשחק בכפתורים השונים, ועוד יותר התלהבנו למצוא כפתור 'דובר עברית'!
שמחנו לשמוע הסברים בשפה האהובה והמוכרת לנו: כך עשינו היכרות עם האתרים המרכזיים בעיר.
סבתא מירי רצתה לשמח את המשפחה, כאילו הרגישה אחריות על הונגריה 'שלה' שעשתה דברים כל כך קשים.
אבל היה קשה לשוט וליהנות בלב שלם.
נזכרתי במה שאוניו כתבה באחד ממכתביה על מי הדנובה האדומים, וכבר לא נהניתי מהשיט בכלל.
מן הספר.



פתאום מישהו גילה על האוניה שלט גדול ובו דגלי ארצות שונות.
התרגשנו לגלות בין כל הדגלים, גם את דגל ישראל. הנה שט לו על הדנובה דגל המדינה שקמה למרות המאמצים הגדולים לחסל את כל היהודים.
השייט הפך פתאום למסע ניצחון!

על גדות הדנובה, ישנה אנדרטה מרגשת הנקראת: "אנדרטת נעלי הברזל".
מתכנני האנדרטה פיזרו על גדת הנהר נעליים שמוטות והפוכות, והחליטו להשאיר למבקרים לחשוב לבד מה המשמעות של זה. יתאמץ הצופה בעצמו וידמיין: של מי הנעליים? מה הן עושות כאן? למה אין כלום חוץ מנעליים? למה אין כאן אנדרטה רגילה עם רשימת שמות של אנשים שנספו?



יש כאלה שאומרים שצריך היה להוסיף הסברים על יד הנעליים, שזה לא מספיק מובן.
לדעתי דווקא זה שלא כתוב כלום, מכריח את הצופה להתבונן היטב ולחשוב בעצמו, ולכן ההשפעה שלה גדולה יותר.
לי היה יותר קשה לראות את האנדרטה הזאת, מאשר הרבה תמונות שואה 'רגילות'.
תוכלו להחליט בעצמכם.