לאמא שלי אין מספר על היד
כשהייתי קטנה התביישתי להגיד בכיתה שאמא שלי ניצולת שואה.
לא היה נעים לי לספר שהיא ניצלה, כשאני יודעת שיש מיליונים שנהרגו. וחוץ מזה גם ההורים שלה ניצלו, וחוץ מזה גם כל האחיות שלה.
וגם אין לה מספר על היד. אז באיזה מין שואה היא הייתה? היא בכלל לא רצינית.
והכי 'בושות' – אנחנו משפחה שמחה ומלאת חיים, שאין לה 'פרצוף עצוב' כל הזמן.
ממש לא נעים.

שואה שונה
אז כשהמורה שאלה בכיתה "למי יש הורים שהיו בשואה" אף פעם לא הצבעתי.
התביישתי שלנו הייתה שואה כזו משונה.
רוב המשפחות של החברות שההורים שלהם היו 'שם', לא חזרו מהשואה. לבנות האלה לא היו סבים וסבתות ולא דודים. ואם כן – אז רק קצת.
ולי הייתה משפחה גדולה וענפה.
בבתים שלהם אסור היה לצחוק ואסור היה לזרוק אוכל ואסור היה להגיד כל מיני מילים שמזכירות את מה שקרה.
ואצלנו צחקו תמיד, אהבו לבזבז כסף על קניות ובגדים חדשים ואפילו הלכו למסעדות ובתי קפה.
אז איך אני יכולה להגיד שאנחנו מהשואה?

אתגר
בשנים האחרונות החלטתי שהגיע הזמן לשמוע מאמי ומהדודות שלי את הסיפור המלא.
אפילו לא ידעתי שיש להם סיפור כל כך יוצא דופן ומרתק. ולא ידעתי שיש בסיפור שלהם חלקים מותחים, מוזרים, מרגשים ואפילו חלקים מצחיקים.
החלטתי שמוכרחים לכתוב את הסיפור הזה.
הבנתי שזו טעות לא לדבר על הנושא, אסור להסתיר ואסור להתבייש.
וזה היה בשבילי אתגר גדול.
מה שהתביישתי לספר כילדה בבית הספר,
אני מספרת היום לילדי, וכל מי שרוצה יכול להצטרף ולשמוע.