יין בחינם

סירובו של יוסף שהציל את חייו

בעיירה קטנה ליד העיר קובנה, חי לפני 150 שנה יהודי ירא שמים ומכובד בין הבריות, ר' יוסף.
בבעלותו של יוסף זה היו פונדק ומלון להם יצא שם טוב בכל הסביבה. עשירי הסביבה והפריצים היו נפגשים שם לעתים תכופות, שם היו שותים כוסית וודקה ונהנים מהמאכלים הערבים שהכינה הגברת. שמו הטוב התפרסם בין יהודים ונוכרים כאחד.
באותם ימים, גדוד צבא רוסי חזר מן החזית הפולנית, וחנה בעיירה.

מפקד הגדוד, קצין רוסי בכיר, התאווה ללגום מעט יין ובירר היכן יוכל להשיג את מבוקשו. אנשי המקום סיפרו לו, כמובן, על פונדקו של יוסף, והוא מיהר לשלוח את שלישו לרכוש בקבוק יין משובח.
חלפה שעה קצרה והשליח חזר בידיים ריקות. "אני מתנצל, אך היהודי אמר כי היום שבת וכי אסור לו לסחור בשבת". המפקד כעס, ושלח שני חיילים להודיע ליהודי שאם חייו יקרים לו, עליו למכור לו בקבוק יין, ולא – אחת דתו.

לא עבר זמן רב ושני החיילים חזרו. יין אמנם לא הביאו איתם אך בידיהם היה צרור מפתחות. "מה קורה כאן"? שאל הקצין הזועם, "היהודי אומר שאסור לו למכור בקבוק יין" ענו לו שליחיו, "הדבר היחידי שביכולתו לעשות הוא למסור לנו את מפתחות מחסן היין, משם יוכל המפקד לקחת כל יין שירצה".

חמתו של הקצין שככה, ובמקום זה החל להתפלא. 'איזה יהודי משונה'! הרהר בלבו. 'בקבוק יין אינו רוצה למכור לי, ולעומת זאת הוא מוכן לתת לי את כל יין מרתפו בחינם? איזה אדם משונה! אני מוכרח לראותו במו עיני!'

כשנכנס לבית היהודי, נשאר בפתח הבית מלא התפעלות. הזוהר שחפף על הבית מנרות השבת, השולחן המכוסה במפה צחורה, עם כלים יקרים ומאכלי שבת ערבים, יוסף אשתו ובניו לבושים בבגדי שבת נקיים מסובים סביב לשולחן. כל זה שיוה לבית הדרת קודש, והותיר בקצין רושם כביר. הוא הרגיש שהוא נמצא בעולם חדש ולא מוכר...

יוסף בירך אותו לשלום והזמינו לשבת ליד השולחן. אולם הקצין נזכר למה נכנס לבית ושאל: "כיצד קרה הדבר שסירבת למכור לי, קצין בכיר בצבא הצאר הרוסי, בקבוק יין"?

"האל - אשר הוא למעלה מכל הקצינים והמלכים - אסר עלינו את המסחר ביום קדוש זה" השיב יוסף ברוגע. "אך הייתי מאושר לו אוכל לארח אותך ככל יכולתי. מצות הכנסת-אורחים היא מצוה נכבדה ביותר. איזה יין ירצה אדוני לשתות?".

הקצין השתומם ביותר בשמעו את דבריו של היהודי. הוא נענה להזמנה האדיבה, התיישב ליד השולחן ואכל מכל מאכלי השבת הטעימים, ולקינוח הסעודה – יין עתיק ומשובח.
לפני שיצא מהבית הוציא הקצין מלא חפניים מטבעות זהב ובקש למסרם ליוסף כתשלום עבור הארוחה הדשנה, אך יוסף סירב בתקיפות. "הלא כבר סיכמנו שאתה אורח ולא לקוח" התעקש.
הקצין הוציא פנקס קטן ורשם את שמו של יוסף וכתובתו למזכרת, לחץ בידידות רבה את ידו ושב למעונו שמח וטוב לב.

חלפו מספר שנים.
יום אחד הופיעה קבוצת שוטרים באכסנייתו של יוסף ובידיהם צו מאסר. בחוץ חיכתה מרכבה שחורה, ויוסף הובל לעיר וילנא תחת משמר כבד, כאילו היה פושע פלילי. מתברר שמנהיג המורדים נתפס, ונתגלה כי הוא היה נוהג לערוך את פגישותיו באכסניה של יוסף. המשטרה הסיקה מכך שגם יוסף הינו אחד הפעילים במחתרת זו. אשמת בגידה ריחפה מעל לראשו של ליוסף, והעונש הצפוי היה גזר-דין מוות.
יושב יוסף בכלא ואומר פרקי תהלים בכוונה גדולה ובדמעות, אינו יודע כיצד יוכל להיחלץ מהצרה. לפתע נפתחת הדלת ובפתח מופיע המפקח הכללי על בתי הסוהר, שהיה בסיור שגרתי. כשראה המפקח את יוסף הוא ניגש אליו, משתומם:
"מה אתה עושה כאן, ידידי היקר"?
היה זה לא אחר מאשר אותו מפקד שבילה בביתו בליל שבת לפני שנים. במשך הזמן הוא עלה בסולם הדרגות, עד שהגיע למשרת המפקח הכללי.
"אינני יודע בעצמי מה אני עושה כאן" ענה לו יוסף, "אך דבר אחד אני יודע בוודאות: אני נקי מכל אשמה".
"אין לי כל ספק בכך" השיב המפקח. "כבר למדתי להכיר אותך. את החוב המגיע לך עבור האירוח הנפלא אשלם במלואו; אני כבר אדאג שתשתחרר בקרוב".