השבת של רוזה

פרידה בפולין:
נערה צעירה עמדה ליד אביה בנמל הפולני, לרגליה מזוודה גדולה, מוכנה להפלגה באונייה.
מתוך המשפחה ברוכת הילדים, נבחרה דווקא רוזה בת השתים עשרה להישלח לאמריקה, ארץ הזהב. החיים בפולין היו קשים, והרעב היה אורח קבוע בבית. משפחתה חסכה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לקנות כרטיס בכיוון אחד לארה"ב. ורוזה, הצעירה מבין הילדים, היתה ברת המזל שנבחרה לנסוע.
אביה הרים את המזוודה ופסע בשקט, כששולי מעילו מתנפנפים ברוח. כמה רצה לקחת את בתו חזרה הביתה, להחזיק אותה כפי שהיה מחזיק אותה כשהייתה תינוקת! במקום זה הוא הניח יד רועדת על לחיה:
"רוזה ילדתי, לעולם אל תשכחי: יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם. אולי זה יהיה קשה בארץ החדשה, אך אל תשכחי מי את ומהיכן באת. שמרי את השבת – בכל מחיר שבעולם".
"אבא! אבא!"
רוזה קברה פניה במעילו המחוספס של אביה, זרועותיה הצנומות כרוכות חזק סביב צווארו. אביה נאנח שוב, כתפיו התכופפו לעבר בתו כשדמעותיו מתערבבות בדמעותיה שלה. שריקת האנייה סימנה את הפרידה, והאב הסתובב ופסע לאחור.
עבור רוזה הנסיעה היתה מלאה בספיקות. האם הקרובים שלה אכן יקבלו אותה בסבר פנים יפות, או שהיא תהיה לבדה בארץ החדשה? כמה מפחידה היתה המחשבה על חיים חדשים ללא קרוביה האהובים!
כשהתקרבה האנייה לחופי ניו-יורק, עמדו הנוסעים בסיפון, צועקים ומוחאים כפיים כשראו את היבשת החדשה. רוזה עמדה בצד, ביישנית ולא בטוחה. האם הארץ החדשה תגשים את הבטחתה לתקווה, חופש ועושר? האם קרוביה יבואו לפגוש אותה – או שהיא עתה חסרת בית?

בארצות הברית
רוזה לא היתה צריכה לדאוג זמן רב. הקרובים שלה כבר חיכו לה, חרדים ודואגים לבת הדודה שלהם. לא ארך זמן רב ורוזה התבססה במעונה החדש. בהתנהגותה והופעתה הבוגרת, מצאה רוזה תוך זמן קצר עבודה כתופרת.
החיים באמריקה היו לה חדשים ומוזרים. היא השילה מעליה גינונים פולניים במהירות וכך גם את גינוני הדת. יחד עם ביגוד לא אופנתי ומיושן שהביאה מהבית, היא עזבה גם חוקי תורה נוספים. קרוביה של רוזה התעקשו על כך שהדת היא מיושנת, או, לדבריהם - אביזר בלתי נחוץ באמריקה. אולם רוזה לעולם לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה כשנפרדו. היא אמנם לבשה את הבגדים החדשים שקרוביה נתנו לה, הסתפרה כצו האופנה, אך לעולם, לעולם, לא ויתרה על שמירת שבת.
כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, רוזה המציאה תירוץ חדש לבוס שלה כדי להסביר מדוע אינה מופיעה לעבודה בשבת. שבוע אחד היה זה כאב שיניים, שבוע שני כאב בטן, בשלישי היתה חייבת לעזור לדודתה, וכך מדי שבוע. לאחר זמן מה מנהל העבודה שלה עלה על העניין. הוא קרא לה ואמר לה בנימה של רצון טוב: "רוזה, אני מעריך את עבודתך ומחבב אותך, אבל סיפורי השבת שלך חייבים להיפסק. או שאת מופיעה לעבודה בשבת הקרובה, או שאת יכולה לחפש לך מקום עבודה אחר".
כשקרוביה של רוזה שמעו על מה שאירע, הם היו נחושים בדעתם שרוזה צריכה להתחיל לעבוד בשבת. הם הפעילו עליה לחץ; היא שידלה, הסבירה וניסתה לשכנע. היא היתה כה צעירה ופגיעה. היא רצתה להשביע את רצונם של קרוביה, אך מילותיו של אביה הדהדו ללא הרף בראשה. מה תעשה?
השבוע עבר על רוזה במבוכה. רגשותיה היו סוערים. מצד אחד, חשבה, אני רוצה להידמות לחבריי החדשים, אני רוצה להתאים את עצמי לארץ החדשה, ואבא איננו פה כדי לעזור לי... ואז, באותה מהירות, הופיעה מחשבה אחרת: מצד שני, איך אני יכולה לשכוח את השבת? איך אני יכולה לוותר על מה שהבטחתי לאבא?
שוב ושוב טענו הקרובים "רוזה, יקירתי, תקשיבי לנו. זה לטובתך". ורוזה לא ידעה מה לעשות.

ההחלטה
ביום שישי הלכה רוזה לעבודה כשבידה תיק אוכל וראשה טרוד במחשבות. היא ישבה ליד מכונת התפירה במשך כל היום, מאזינה לזמזום המכונות, עסוקה במלאכתה. האם יהיה זה כה נורא לעשות זאת גם מחר? הרהרה. הגיע הזמן להחליט.
רעשי מכונות התפירה תאמו את מחשבות המצוקה של רוזה. מה עליה לעשות, או יותר נכון מה יכלה לעשות? כשהשמש שקעה אט-אט, ידעה רוזה שבעצם אין כאן שאלה כלל. היא קמה ועזבה את המקום מיד.
שבת באמריקה לא היתה כמו היום החמים והמשפחתי שרוזה הכירה בבית. והפעם, זה היה גרוע במיוחד. לא היה לה אומץ לעמוד מול קרוביה ולומר להם את החלטתה. במקום זה היא עזבה את הבית בבוקר כשהיא מעמידה פנים שהיא הולכת לעבודה. למעשה היא צעדה הלוך וחזור ברחובות העיר הגדולה, והתיישבה לנוח בפארק שבכיכר. היא ישבה בין היונים, שרה את זמירות השבת שהכירה, כשדמעות בעיניה, "אבא, השיר הזה בשבילך" לחשה ושרה: "יונה מצאה בו (בשבת) מנוח".
כשהופיעו לבסוף שלושה כוכבים בשמים המבשרים את סיומה של השבת, החל הירח לזרוח על הילדה העייפה ושטף אותה באור מבהיק. רוזה ניצחה, אך זה עלה לה ביוקר. היא איבדה את מקום עבודתה והתנכרה למשפחתה.
רוזה הלכה הביתה בכבדות כשהיא מפחדת מן הסצנה הלא נעימה שתתרחש, כשקרוביה יבינו שהיא לא היתה בעבודה.

המשפחה מופתעת
כשהתקרבה לביתה, ראתה את בן דודה, ג'ו, נסער. כשראה אותה, רץ לקראתה כשהוא קורא בהתרגשות:
"רוזה! רוזה!"
רוזה הביטה בו ומבטה מדוכדך.
ג'ו המשיך נרגש:
"מה.... מה..... מה את עושה פה? את פה? איפה היית?"
רוזה היתה על סף דמעות:
"ג'ו, מה יהיה איתי? שמרתי שבת ואיבדתי את עבודתי. עכשיו כולם יכעסו עלי. מה אעשה, ג'ו"?" היא דיברה ובכתה בבת-אחת, מתקשה להירגע.
ג'ו הסתכל עליה ושאל בעדינות:
"רוזה, לא שמעת?"
"שמעתי מה?"
"שהיתה שריפה נוראית במפעל?"
רוזה לא האמינה. פתאום הגיעו בני המשפחה האחרים והקיפו אותה, נרגשים ומחבקים:
"שריפה, רוזה. היתה הבוקר שריפה נוראית במפעל שלך. רק ארבעים אנשים ניצלו. אי אפשר היה לצאת מהבניין. אנשים אפילו קפצו אל מותם. לא מצאנו אותך בין הניצולים וכבר חששנו ש...".
"רוזי, אני לא מאמינה!" חיבקה אותה דודתה. "בגלל ששמרת את השבת, נשארת בחיים! חייך ניצלו!"

מתוך 190 עובדים, רוזה גולדשטיין היתה בין המעטים ששרדו. האש שפרצה בבית החרושת "המשולש" שבו עבדה, ביום 25 במרץ 1911, נטל את חייהם של 146 עובדים מהגרים. רוזה גולדשטיין לא עבדה באותו יום. כמו שאבא שלה אמר: "יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם".

עפ"י כתבתה של גולדי רוזנברג, באתר חב"ד.